האנשים שהיו שם, ומשתפים את סיפורם האישי מול הקבוצות שלנו - מפגש בלתי אמצעי עם עדות, זיכרון ותקווה.
מספרי הסיפור מלווים את הסיורים שלנו כשותפים לדרך ומשתפים מניסיונם האישי. הם אינם בעלים במיזם ואינם מנהלים אותו.
שורד נובה · לוחם סיירת נח״ל לשעבר
מסע משורד הנובה, אל הלוחם בעזה, אל הגיבור שבוחר בחיים.
היי, אני איתי, נעים מאוד.
בן 23, גר בשערי תקווה, ולמרות הגיל הצעיר הספקתי לעבור לא מעט.
ב־7 באוקטובר הייתי במסיבת הנובה. שירתתי אז כלוחם בסדיר, בסיירת נח״ל, ואחרי שעות ארוכות של מלחמה הישרדותית על החיים - הצלחתי לברוח. כמה ימים לאחר מכן כבר הצטרפתי ללחימה בעוטף עם הצוות שלי, ומשם נכנסנו לעזה, לשלושה סבבי לחימה אינטנסיביים ועצימים.
אבל המלחמה האמיתית התחילה כשחזרתי הביתה לראשונה. הבנתי שנפצעתי - פציעה שקופה, בלתי נראית, שקשה מאוד לשים לב אליה. פוסט־טראומה. חזרתי מהמלחמה כשאני כבר לא אותו איתי, הילד השמח שאוהב את החיים שהייתי.
מהר מאוד הבנתי שככה אני לא יכול ולא רוצה לחיות. יצאתי למסע שיקום וריפוי ארוך, עוצמתי וגם מרגש, שנמשך עד היום - מסע שלעיתים נראה בלתי אפשרי, עד הבחירה ששינתה הכל: הבחירה לצמוח מתוך הטראומה.
היום אני מספר את הסיפור שלי ומשתף את המסע. זו הדרך שלי לרפא את עצמי, וגם לרפא אחרים - להפיץ אור, לעורר השראה ותקווה לכל מי שמתמודד עם אירוע, משבר או טראומה, ולהראות שאפשר אחרת. יש אור בקצה המנהרה. זה לא פשוט ובטח לא קל, אך זה אפשרי.
שורדת נובה
יובל שרדה את פסטיבל נובה. מאז היא בחרה לספר.
היא עומדת מול קבוצות ומספרת מה עברה - לא כהרצאה ולא כשיעור בהיסטוריה, אלא כשיחה אישית עם אנשים שבאו להבין. על מה שקרה שם, על מה שבא אחרי, ועל הדרך הארוכה והלא־מובנת־מאליה בחזרה לחיים.
הסיפור המלא שלה יעלה לכאן בקרוב, במילים שלה. בינתיים היא כבר מלווה את הסיורים שלנו, ואפשר לקבוע מפגש בהשתתפותה.
מפקד כיתת הכוננות · קיבוץ סופה
על הקיבוץ הגנו בעצמנו.
יובל בלחסן הוא חבר קיבוץ סופה שבמועצה האזורית אשכול, מפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ. מהנדס אזרחי, שירת חמש שנים בצה"ל, וחי בסופה עם אשתו אופיר וילדיהם.
בשבת, 7 באוקטובר 2023, בשש וחצי בבוקר, נשמעו בסופה אזעקות. כשהתברר שמחבלים חדרו לקיבוץ, יובל העביר את אופיר, אז בחודש השמיני להריון, ואת בנם הקטן לממ"ד בבית הוריו, ויצא להילחם.
כיתת הכוננות של סופה הייתה באותו בוקר שישה אנשים, עם ארבעה רובים ושני אקדחים, מול עשרות מחבלים שחדרו לקיבוץ והתקבצו ליד הגדרות. הם נלחמו מבית לבית במשך כשתים־עשרה שעות. יובל עלה לגג בית הוריו וניהל משם את הקרב.
באותו יום נפלו בסופה עדו חוברה ואופיר ארז, ונרצח ברנרד כהן. תגבורת של מתנדבים הגיעה סביב הצהריים, ואחריה כוחות צה"ל. לפי הכיתה, בקרב חוסלו כעשרים מחבלים, והשליטה בקיבוץ הושגה בשלוש אחר הצהריים.
אופיר ישבה בממ"ד כשלושים שעות, עם בנם ועם הוריו של יובל. למחרת פונו חברי סופה לאילת. שלושה חודשים אחרי השבעה באוקטובר נולדה בתם, והם קראו לה קאמי: "בזכותה קמנו חזרה על הרגליים", אמרה אופיר.
בתחקיר צה"ל על הקרב נקבע שהצבא נכשל בהגנה על סופה, ושכיתת הכוננות וכוחות נוספים מנעו אסון גדול יותר. "התחקיר לא חידש לנו שום דבר. ידענו הכל", אמר יובל. "על הקיבוץ הגנו בעצמנו".
בסיורים שלנו יובל מספר ממקור ראשון על הקרב בסופה, על מה שבא אחריו, ועל קהילה שבחרה לקום.